יום שלישי, 6 בספטמבר 2016

רק רגע


"רק רגע..."



תמונת מצב מוכרת: הילד שב הביתה מלימודיו ובידו מבחן.
- "אמא, תראי!"
אמא, המצויה כעת בעיצומה של רחצת הילדים בחדר האמבטיה אפוף האדים, משיבה:
-  "רק רגע!"
-"אמא! תראי את המבחן!"
-"אמרתי לך, בעוד כמה רגעים אסיים ואתפנה אליך!"
-"לא, תראי עכשיו!"

עכשיו! אין לו סבלנות לחכות, כך זה במבחן, כך זה גם כשהובטח לו ממתק או כשהובטחה לו מתנה - הוא דורש תיכף ומיד! עכשיו! עכשיו יקנו לו צעצוע! עכשיו תבואי לראות! טענות עיכוב בגין: עייפה \ עסוקה \ אין לי כוח \ אני באמצע לדבר עם השכנה \ ועוד ככל שהמוח היהודי מצליח להנפיק, כלל אינן מעניינות אותו: עכשיו! מיד!

חכה קצת, מה בוער? מה יקרה אם תמתין רק עוד כמה רגעים? העולם לא נברא ביום אחד, לא יקרה כלום, וכו'. שלל ניסיונות החילוץ להמתנה בביצוע גזר הדין אינם מועילים: עכשיו! הרגע הזה! מיד!

ממה נובע הדבר? מדוע אין הילד מוכן לקבל את ה'עוד מעט' או 'כבר', 'רגע', וכל שאר ביטויים המביאים הצלה רגעית וזמנית מנדנודי הילדים?!

נצא לשעה קלה של קורת רוח ונפנה לעיין בגנזך הביולוגי שבראשנו הזיכרון המופלג אותו העניק הבורא במתנה לכל יצור אנושי.

כעת נעמוד מול עצמנו ונשיב בכנות על השאלה: למיטב הניסיון העשיר שצברנו במהלך היסטוריית החיים המייגעת שלנו, לכמה זמן נדחו מטלות באמצעות המילה 'עוד רגע'?

לעיתים אכן התגשמה ההבטחה 'עוד רגע' כמובנה רגע כמימריה, כעבור זמן מועט ביותר. טוב ויפה. אך לפעמים לפעמים אמנם, אך גם זה קרה: זמן ההמתנה מתארך מעט מעבר לרגע המובטח, עיתים עשר דקות, עשרים, שעה ושתיים ואולי גם הרבה יותר עד שאפילו שוכחים מכך לגמרי והילד נאלץ להזכיר זאת שוב ושוב: "אמא, הרי הבטחת לי!"

- "נכון הבטחתי, אבל אמרתי 'עוד רגע'!"
- "כן, אבל אמרת את זה כבר אתמול!" וכדי ביזיון וקצף

יש דוגמאות רבות למצבים כגון זה, בצורות נוספות ובאופנים שונים. המקרים חוזרים על עצמם תמיד בתדירות מופלגת כשהצד השווה שבהם הוא, שבכולם דוחים ביצוע פעולות שונות לפרק זמן בלתי קצוב באמצעות הסיסמה 'עוד רגע'.

נמצא, כי לתיבות: 'עוד רגע' משמעויות רבות מאד, או - ליתר דיוק - אין להן כלל משמעות מוגדרת.
הן משמשות אצל אנשים רבים כביטוי נרדף ל'תמתין!' בלא להתייחס לגורם הזמן, ובאמצעותן ניתן לדחות מעשים לפרקי זמן הנעים בין אלפית השנייה ובין עוד שנים רבות, עד ימי זקנה מופלגת ושיבה טובה.
לא ברור
בשעה שאתה מעיר לילדך: "למה אתה כל הזמן מנדנד, הרי אמרתי לך עוד רגע?!" חשוב לרגע: "כמה זמן זה 'עוד רגע'?" לא ברור לך? גם לילד זה לא ברור, ולכן הוא כה קצר רוח וחסר סבלנות. לו ברור כי אם הוא לא ינדנד - הוא לא יקבל.

כבר קרו בעבר מקרים מצערים בהם הבטחות שיצאו מפורשות מפינו נשכחו במרוצת השנים, והילד נותר עמוס הבטחות להתפקע.
 
עלינו לתת את הדעת לכך, שמימד הזמן אצל ילדים אינו מוחש וברור כפי שהוא אצל מבוגרים.

הנה מצב המוכר לכולנו:

עולים עם הילדים לאוטובוס ונוסעים לסבתא. שמחה וצהלה. הילדים מטפסים לאוטובוס בדיצה ומתיישבים יפה במקומותיהם, כפי שהורה אבא טרם הנסיעה. כעבור חמש דקות, לפעמים כעבור שתי דקות, שואל יענקי: "אבא, עוד כמה זמן מגיעים?"

- "עוד שעה וחצי בערך!"

טרם חלפו שמונה דקות תמימות ויענקי שוב מוטרד: "אבא, כבר הגענו? עברה כבר שעה?"

- "לא, חמוד. יש לפנינו עדיין נסיעה בת שעה ועשרים דקות ללא פקקים!"

קוצר רוח שכזה

מעשה באב נבוך שבאמתחתו שכנה בעיה בלתי מובנת כלל: בלילות החנוכה הוא ניצב  מוכן ומזומן להדליק את הנרות; מולו השולחן הערוך אשר טרחה רעייתו הצדקנית במשך כל שעות הצהרים והכינה לרגל החג, והוא משופע בכל מכל כל:

סופגניות ולביבות ומיני תרגימא לרוב. עוד מעט קט, בעוד רגעים ספורים, כאשר יסיים את ההדלקה וישורר כמה מזמורים, יוכלו הכל לגשת ולהיטיב ליבם ככל אשר יחפצו.

עד כאן הכל טוב ויפה, אך משום מה, והוא אינו יודע למה,  דווקא באותם רגעים נעלים של הדלקת הנרות ופרסומי ניסא, נתקפים ילדיו בחוסר סבלנות, מתווכחים ביניהם, דוחפים זה את זה והופכים את כל האווירה לבלתי נעימה בעליל, והוא אינו יודע את נפשו:

האם דווקא עכשיו, כשיש להמתין אך דקות ספורות, נתקפתם בקוצר רוח שכזה? והלא כל מה שטרחנו לא טרחנו אלא בשבילכם!

דברים אלו הרצה ותינה אותו אב בפני. האזנתי לו בסבלנות עד שסיים את תיאור מסכת תלאותיו, והשבתי בשאלה: "הלא אמרו 'תדיר ושאינו תדיר -  תדיר קודם', עד שאתה מתלבט אודות ההתנהגות בחג החנוכה, ספר נא מה מתרחש אצלך בכל שבת?"   

"אכן", נזכר האיש, "בכל שבת אני משתומם מחדש: כל השבוע אנו טורחים בעבור השבת - 'זכור את יום השבת לקדשו תהא זוכרו מאחד בשבת' (מכילתא יתרו). בכל הימים אנו עמלים, ממתינים ומצפים לבואה של השבת, וכשסוף סוף מגיע יום חמישי, הטרחה וההכנות כפולות ומכופלות, 'הכנה דרבה':

מנקים את הבית, מכבסים את הבגדים, רוחצים את הילדים, עורכים קניות, אופים ומבשלים וחוזר חלילה. והנה, בסיום כל זאת, לאחר כניסתה של ה'מתנה הטובה מבית גנזי' למעוננו, אני חוזר מבית הכנסת לקבל פני מלאכי השרת בשירת 'שלום עליכם'. בעוד מספר רגעים אקדש על היין, לאחר מכן ניטול ידיים ונבצע על החלות הריחניות אותן אפתה אמא. כולנו נשב סביב השולחן הערוך.

פתע אוחזת את הילדים כעין רוח תזזית, והם מקבלים עודפי מרץ בלתי נדלים: 'זוז מכאן, אני תפסתי ראשון, לא נכון! זה המקום שלי'... מריבות נרקמות ומהפכות מתחוללות באותם רגעים:

מי ישב ליד מי, ומי לא ישב ליד מי; רבים על הכיסא המרופד ועל הקרבה לכד השתייה; על הצלחת עם הפרח ועל הכוס המעוטרת...

עד מהרה הופך הוויכוח לתגרה של ממש. הדחיפות גורמות לבקבוק היין לאבד את שיווי משקלו. כתם גדול ומכוער הולך ומתפשט על המפה. פניה של אמא מחווירות ואני רואה ועיני כלות:

- מה קורה לכם? מה לכם כי פתע קצרה רוחכם? כל השבוע חיכיתם לשבת, ודווקא עתה, כאשר מגיעים לעיקר, עכשיו הזמן המתאים להפוך לחסרי סבלנות?! אני חש שבעוד רגע אף אני מצטרף אל בקבוק היין ומאבד, חלילה, את שיווי משקלי.

אכן צדקת, בעיה זו תאומה לאחותה המתרחשת בחנוכה, ממה נובע הדבר וכיצד עלי לנהוג?"  


 בפוסט הבא בעז"ה נדון בהבנת המניעים לחוסר הסבלנות של הילד.

יום שישי, 17 ביוני 2016

השכן הבעייתי - סיפור


הסיפור עם השכן הבעייתי


טוב שכן קרוב...
אז מה באמת קורה עם השכן הזה?!
בוודאי אינכם מכירים אותו אישית ואף אני כמוכם [הוא אינו שכני] משום כך אפרוש לפניכם את המתרחש:
החנייה אשר שוכנת כבוד למרגלות הבניין המשותף מצומצמת למדי, אך השכן מחנה את רכבו ב'הרחבה' ולא מתחשב בכך שישנם עוד אי אלו בני אנוש [נהגים] הדרים בבניין, הזקוקים אף הם ל"ויסעו ויחנו" "לתור להם מנוחה" עבור רכבם.
שח לי אחד שניסה לפנות אל השכן בבקשה:
"האם תוכל להזיז מעט את רכבך, על מנת שיתפנה מקום חנייה עבורי?"
הלה בתגובה עווה את פניו ולא הגיב. למחרת החנה את רכבו בדיוק במרכז החנייה, באופן, שאם בעבר עוד יכולתי בדוחק רב להחנות את רכבי - כעת הדבר אינו אפשרי כלל ואני נאלץ להחנות במרחק שני רחובות תמימים... מה עושים?! מדוע השכן עושה לי 'דווקא'? בקשתי ממנו יפה. מה לא עשיתי בסדר? האם אסור לפנות אליו בבקשה כגון זו? אנא סייע בעדי!"
זו השאלה והבקשה אשר נשאלתי/נתבקשתי.
הבה נתחיל להתיר מעט את הסבך ו'לפרק' את המטען:
נסוג מעט לימים בהם היה שכננו הנכבד זאטוט צעיר. זה התחיל בספונג'ה בבית "זוז הצידה אתה לא רואה שאתה מפריע?!" המשיך כשהגיעו אורחים "זוז מפה, זה בשביל האורחים!" בכיתה כשהילדים שיחקו יחד לא תמיד ששו לשחק אתו: "אתה זוז הצידה" בכיתה הושיבו אותו בצד ליד ההוא שאף לא אחד רצה לשבת לידו... בהצגה במסיבת חנוכה העמידו אותו בצד עם שלט בידו. הוא שמע את האחראי מלחש תעמידו אותו שם בצד עם השלט לא כדאי לתת לו תפקיד גדול הוא עלול לטעות[ולקלקל לנו את ההצגה]

כשהמתין לראיון עבודה, "שב כאן" והורו לעבר כיסא שניצב בפינה בצד החדר. לבסוף קיבל עבודה לגזום את העצים בשדרה בשולי הרחוב תמיד הוא בצד... כשבגר והיה לאיש גם בבית לא חש במרכז. במקום אחד בגלקסיה הוא במרכז ברכב שלו שם הוא מרגיש מלך, מלך הכביש...
על שלמה המלך נאמר "ושלמה היה מושל בכל הממלכות מן הנהר ארץ פלשתים ועד גבול מצרים מגשים מנחה ועבדים את שלמה כל ימי חייו. כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה בכל מלכי עבר הנהר ושלום היה לו מכל עבדיו מסביב" [מלכים א ד']
"כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה, רב ושמואל חד אמר תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם וחד אמר תפסח ועזה בהדי הדדי הוו קיימי כשם שמלך על תפסח ועל עזה כך מלך על כל העולם"
ולבסוף לא מלך אלא על ישראל שנאמר אני קהלת הייתי מלך על ישראל וגו' ולבסוף לא מלך אלא על ירושלים שנאמר דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים ולבסוף לא מלך אלא על מטתו שנאמר הנה מטתו שלשלמה וגו' ולבסוף לא מלך אלא על מקלו שנאמר זה היה חלקי מכל עמלי רב ושמואל חד אמר מקלו וחד אמר גונדו. רש"י גונדו- טליתו[סנהדרין כ']
גם השכן שלנו מרגיש כמו מלך, מלך על מקלו... והנה פתאום מגיע מאן דהו ואומר לו זוז הצידה! תזיז את הרכב...
אתם מבינים מה קורה: כל חיישני החרום ונוריות המצוקה נדלקו באחת 'זוז הצידה' הוא חש מאוים על עצם הקיום שלו על הדבר היחיד שעליו הוא מושל...
"אהה הבנתי! עכשיו הבנתי מעט את ה'שכן קרוב' שלי.
רגע, אז אני צריך עכשיו להיות הפסיכולוג של השכן שלי ולטפל בתסמונת 'זוז הצידה' שלו?! אני זקוק נואשות למקום חנייה, אתה יכול לעזור לי לפתור את הבעיה???"
ראשית דבר, הבנו שאין מדובר במשהו המכוון אישית כלפינו, הוקל לנו במקצת ועכשיו נוכל בישוב הדעת לשקול את צעדינו.
כצעד ראשון 'נכין את הקרקע':
בהזדמנות בה אנחנו פוגשים את השכן באקראי במדרגות נעצור לרגע נפנה ונשאל לשלומו "מה שלומך?"
סביר להניח כי הוא יביט בנו בחשדנות: מה יום מיומיים שאנחנו חפצים ביקרו ודורשים  בשלומו? "מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו" [משלי כ"ז]
משום מה, זה מזכיר לי את אותו אדם שהייתי פוגש בו בכל בקר ומברכו ב'בקר טוב' והא מצדו היה משיב לי במין ניד ראש בתוספת המהום קל ולא ברור. היה זה מעין 'מועט המחזיק את המרובה' כאומר: "בוקר טוב אף לך ומה שלומך אתה?"
אפס כי יום אחד בטרם אפנה אליו קדם הוא ברכני ב'בקר טוב' ושאל בקול "מה שלומך?"  "בשעה קלה קדמני זה לגן עדן..." [מדרש רבה בראשית ס"ה]
עוד אני ניצב המום מהתפנית הבלתי צפויה, לא הותיר אותי הלה בתהיות ושאל "אולי אתה יכול להלוות לי מאה דולר?..."
"מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו" אם אין  דאגות על הבוקר אלא לברך את רעהו בקול גדול כנראה  אינטרס כלשהו חבוי מאחורי הדברים.

נחזור לסוגייתנו, השכן שנשאל 'מה שלומך?' בחגיגיות יתר, משיב מעט בחשדנות שמא זו הקדמה לבקשה כלשהי רוצים ממנו דבר מה אולי שישמרו ילדיו על השקט בין שתיים לארבע ואולי חלילה להזיז את הרכב...
בפעם הבאה שנפגש נשאל שוב בשלומו ובפעם השלישית ["והחוט משולש לא במהרה ינתק"] עתה הגיע העת להוסיף מחמאה רצוי על הילדים שלו נ"י "ראיתי בבקר את הבן שלך משה, מה אומר לך לראות כיצד הוא שומר על אחותו הקטנה ואיך הוא חוצה אתה את הכביש בזהירות מופלגת, בלי עין הרע. ממש מיוחד!"
אהה זה טוב! לשמוע מחמאה על הילדים שלנו אין נעים מזה. לפתע העולם הופך יפה יותר, השמש מאירה באור בהיר יותר, הפרחים מקבלים גוון עצמתי יותר... מי לא אוהב לשמוע מחמאה על הילדים? חיוך מפציע על דל שפתיו, הדבר ממיס את כל סוגי הקרח הקיפאון והאדישות.
בפעם הבאה שתפגוש אותו תזמין אותו אליך ל'שבת על כוס קפה' "נשארה אצלנו משבת עוגה מיוחדת אולי תרצה לעלות אלי נשב על כוס קפה...?" באמת, למה לא? אצל זה שמחמיא לילדים שלי, טוב, הערב בשמונה ואז, כאשר הפרוסה השלישית נגרסת בין שיניו אמור כך: "רציתי לבקש ממך טובה" הוא ירצין מעט [ומחשבה תחלוף בו: "איך הוא יודע שאני אוהב לעשות טובות? איך הוא זיהה את התכונה המיוחדת שלי?] ואז נמשיך בבקשתנו: "אתה יודע, אני קצת נהג חדש וקשה לי מעט בנסיעות לאחור- 'רוורסים' והרכב שלך ממש חדש...  ואני קצת חושש..." "אל תדאג" הוא ישסע אותך לפני שתסיים את הבקשה "תנוח דעתך אני אדאג לכך!" למחר הוא יצמיד את הרכב לקיר החניה, הוא ידביק אותו ממש ובעצמו יצא כבר דרך החלון...


נחזור: ראשית יש לחכות לעת רצון ולהכין את הקרקע לאט לאט. ליצור קשר חיובי ולאחר שהקשר נוצר להציג את הבקשה. אך לא כדרישה או כבקורת "אתה בסדר... הבעייה היא שלי, אני קצת מסתבך ברוורסים קשה לי נהיגה אחורה האם תוכל לעשות לי טובה?" לעשות טובות כולם ממש אוהבים איך אמרנו בגיליון הקודם, כשאתה מבקש עזרה להשתלב בנתיב ולא 'נדחף' נהגים ישמחו לסייע בעדך.[עיין שם- גיליון 47]
אך אף כאן התהליך הזה קשה לרוב האנשים הם רוצים לפתור את הבעיה 'כאן ועכשיו' מה זה לחכות ל'עת רצון' ולהתחנף אליו? זו ממש עבירה להעניק מחמאות למי שלא מגיע לו ובפרט לשכן הזה... "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"
אם אך מעבירים את הבקשה בצורה אחרת, מנסחים אותה באופן שונה וממתינים לשעת הכושר-עת רצון, זה נשמע ומתקבל אחרת ובגיליון הבא נבחן את הדברים בראי הבית שלנו!

"...האוהב את שכיניו וכו' עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה תשווע ויאמר הנני"[יבמות ס"ג]

'עד כאן' מדריך מעשי להצבת גבולות ומשמעת, חינם למייל